בכורות יג - כ' בתשרי, 1 באוקטובר

הגמרא דנה בסתירה בנוגע לזמן פדיון פטר חמור. ברייתא אחת קובעת שזה נעשה לאלתר, ואילו אחרת קובעת שאין עושין כן פחות משלושים יום. שלושה תירוצים מובאים. רב נחמן מסביר שאם פדה בתוך שלושים יום, הרי זה פדוי בדיעבד. רב ששת מציע שפרק הזמן של שלושים יום מלמד שאינו עובר עליו באיסור שיהוי המצווה במהלך תקופה זו. רבא מיישב את הדעות החולקות ומסביר שהמחלוקת תלויה בשאלה אם הולכים כרבי אליעזר, המקיש פטר חמור לפדיון הבן, או כחכמים, שאינם מקישים .

המשנה פוסקת שאם אין הבעלים רוצה לפדות את פטר החמור, עורפו מאחוריו וקוברו. מצוות פדייה קודמת למצוות עריפה. המשנה מונה מצוות נוספות שיש בהן סדר קדימה: מצוות ייעוד קודמת למצוות פדייה באמה עברייה; מצוות ייבום קדמה במקור למצוות חליצה, אך כיום מצוות חליצה קודמת מפני שאין מתכוונים לשם מצווה; ומצוות הגאולה באדון קודמת לכל אדם בפדיון בהמה טמאה של הקדש .

בפתיחת הפרק השני, המשנה פוסקת כי ישראל הלוקח, המוכר, המשתתף, או המקבל בקיבולת עובר או בהמה של נכרי, הולד פטור מן הבכורה של בהמה טהורה, שכן נאמר בתורה "בישראל", למעט בהמות שבבעלות משותפת או מלאה של נכרים. כהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה, שכן פטורם חל רק על פדיון הבן ופטר חמור .

הגמרא שואלת מדוע המסכת פותחת בדיני פטר חמור ואחר כך בבהמה טהורה, שהרי לבהמה טהורה יש קדושת הגוף ואילו לחמור יש רק קדושת דמים. חכמי ארץ ישראל הציגו שני הסברים – שענייני בהמה טמאה מועטים ולכן נפסק העניין תחילה, או מפני שפטר חמור חביב .

בנוגע לקניינים עם נכרי, רבי יצחק בר נחמני אמר בשם ריש לקיש שציטט את דברי רבי אושעיא כי ישראל שנתן מעות לנכרי ונכרי שנתן מעות לישראל קנה במעות בלבד, ואינו טעון משיכה. דבר זה נלמד מהפסוק "מיד עמיתך", המלמד שמשיכה נדרשת רק בין ישראל לעמיתו, ואילו קניין עם נכרי נעשה במעות .

לאמימר יש דעה חולקת – שקניין בין נכרי וישראל נעשה במשיכה. הגמרא מנתחת כיצד להבין את הפסוק "עמיתך" לפי אמימר על פי שיטותיהם של רבי יוחנן וריש לקיש .

קושיה מועלית מברייתא נגד שיטת רבי אושעיא לגבי הלוקח גרוטאות של כסף מעובדי כוכבים ומצא בהן עבודה זרה, שם הדין לא מובן לאור שיטתו, כי משתמע שנדרשות גם נתינת מעות וגם משיכה כדי שיהיה קניין. הגמרא מיישבת את הקושיה באמצעות ארבעה הסברים שונים .