יהדות של חירות - פרשת האזינו

בפרק “תורה של חירות” על פרשת האזינו, אנחנו מגיעים לשירה האחרונה והמכריעה של משה רבנו – שירה שנועדה להיחקק בזיכרון העם לדורי דורות. 

“האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי” – משה פותח בבקשה רכה ועדינה, שדבריו יהיו כמו טל וגשם מזין, לא כברד קשה. אבל מה משה אומר בשירה? הוא מגדיר את אלוהי ישראל כאלוהים צדיק – “אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא” – זו ההגדרה המרכזית שמבדילה את האמונה המונותאיסטית של עם ישראל מכל הציוויליזציות הקדומות. השירה מציגה מעגל גורלי: עם שנבחר לשאת את דגל החירות והצדק, שמקבל פינוק והגנה כ”נשר יעיר קינו”, אבל כשהוא משמין ובועט – “וישמן ישרון ויבעט” – הוא חוטף מלחמות וצרות, ואז מקבל ישועה ושוב חוזר למעגל. 

השאלה המטרידה שהשירה מעלה: האם יש לבני ישראל בכלל חירות לא לשאת את הברית הזו? האם אפשר לבחור לא להיות חלק מהגורל היהודי? ומשה בסוף עומד על הר נבו, רואה את הארץ המובטחת מרחוק, ויודע שהוא לא יזכה להיכנס אליה – הוא נפרד מהעם עם השירה ‎הזו שמחייבת אותנו, דור אחר דור, לבחור בחירות ובאחריות