בכורות ד - י"א בתשרי, 22 בספטמבר

המשנה קובעת כי כוהנים ולויים פטורים מפטר חמור על בסיס קל וחומר: אם הם פטרו את הבכורים של ישראל במדבר, ההגיון מחייב שיפטרו את הבכורים של עצמם .

הגמרא מקשה על הנחת היסוד של המשנה, שכן הלויים עצמם לא פטרו את בכורי החמורים של בני ישראל – הם עצמם פטרו את בכורי ישראל הזכרים, ו הבהמות שלהם פטרו את בכורי החמורים של ישראל. שני תירוצים מוצעים ליישוב קושיה זו, על ידי אביי ורבא. אביי מתרץ שכוונת המשנה היא שבהמתם של הלויים פטרה את בהמתם של עצמם. רבא דוחה את הסברו של אביי משני טעמים: ראשית, המשנה משתמשת בפועל "פטרו", המתייחס ללויים עצמם; שנית, אם אביי היה צודק, בכורי בהמה טהורה של לויים היו צריכים להיות פטורים מבכורה גם כן, אך משנה מפרשת שכוהנים ולויים חייבים בבכור בהמה טהורה ופטורים רק מפדיון בניהם (פדיון הבן) ומבכור חמור (פטר חמור). רבא מביא תירוץ משלו, ומסביר שהלויים פטרו את עצמם (בני האדם הבכורים שלהם) דרך קל וחומר ממה שהתרחש במדבר, שם הלויים פטרו את בכורי ישראל. כדי ללמוד את הפטור שלהם מבכור חמור (פטר חמור), הגמרא מצטטת פסוק המשווה בין בכורי אדם לבכורי בהמה טמאה ("את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה"), וקובעת שכל שפטור מבכורה של אדם פטור מפטר חמור .

רב ספרא מקשה ארבע קושיות על אביי ורבא: אם הפטור תלוי בחילוף של הלויים במדבר, מה לגבי אלו שלא היו מעורבים בפטור, כגון לוי שלא היו לו שה או שהיה פחות מבן חודש, או לווייה, או אהרן? כל הקושיות מתורצות. שלוש שאלות נוספות נשאלות ומיושבות, והן: המקור לכך שכוהנים נכללים בפטור זה, שהפטור הזה תקף לדורות, ושפדיון בכור חמור במדבר נעשה באופן ספציפי בשה בדיוק כפי שהוא לדורות .

רבי חנינא קובע ששה יחיד של לוי פטר כמה בכורי חמורים של בני ישראל במדבר. אביי מנסה להוכיח זאת מכך שהכתוב מציין כמה עודפי בכורי אדם היו בהשוואה ללויים, אך לא הזכיר עודף בהמות. לאחר דחיית הראיה של אביי, הגמרא מוכיחה זאת מהניסוח המדויק "ואת בהמת הלוים תחת בהמתם" – "בהמת" (יחיד) של הלויים תחת "בהמתם" (רבים) של בני ישראל, ורבא מציין שזה מתיישב עם דין משנה שאפשר לפדות בשה פעמים רבות, והגמרא מסבירה שדברי רבי חנינא באו לתת את הטעם לאותה משנה .

ישנה מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בשאלה אם בכורות נתקדשו במדבר. רבי יוחנן טוען שנתקדשו כפי שניתן לראות בפסוק בשמות יג:ב ("קדש לי כל בכור"), ואילו ריש לקיש טוען שלא נתקדשו עד שנכנסו לארץ כפי שמופיע בפסוק בשמות יג:יב ("והיו כי יביאך... והעברת"). רבי יוחנן מקשה על ריש לקיש משני מקורות תנאיים, אך שתי הקושיות על ריש לקיש מתורצות. לישנא אחרינא מציעה שהקושיה השנייה הובאה על ידי ריש לקיש כדי להקשות על עמדתו של רבי יוחנן. מקור שלישי מובא על ידי הגמרא כדי להוכיח את עמדתו של רבי יוחנן, אך רב נחמן בר יצחק מספק הסבר חלופי למקור כדי להתאימו לריש לקיש . אך לאחר קושיית רב פפא, הגמרא נאלצת לתקן קצת את שיטתו של ריש לקיש כי ברור שגם בתחילת השהייה במדבר, הבכורים התקדשו, ולפי ריש לקיש רק לאחר אותו אירוע (החלפת הבכורים בלויים), הפסיקו לקדשם עד כניסתם לארץ.