בכורות כז - ד' חשון, 15 באוקטובר

ברייתא קובעת שיש לבעלים טובת הנאה במתנות כהונה, דבר המתיר לישראל לקבל תשלום מישראל אחר כדי להפנות תרומה לכהן מסוים שהוא קרובו, בעוד לכהן אסור לשלם לכהן אחר עבורה. הגמרא שואלת מדוע פירטה הברייתא תרומה ולא מתנות כהונה אחרות. היא משיבה שלתרומה יש קדושת הגוף ואינה נפדה, ולכן לא יבואו לנהוג בה מנהג חולין; לעומת זאת, מתנות שקדושתן קדושת דמים עשויות להביא לידי טעות, שיחשבו שניתן לפדותן בסכום מועט ולנהוג בהן מנהג חולין.

הגמרא מפרטת כמה קולות בנוגע לתרומת חוץ לארץ: היא פטורה מאיסור כהן המסייע בבית הגרנות, היא בטילה ברוב, מותר לאכול מן התבואה עוד לפני הפרשתה, ואיסורה חל רק על מי שטומאה יוצאת עליו מגופו (כגון זב או נידה), וגם אז רק באכילה ולא בנגיעה. רבינא מיישם זאת לגבי חלה בחוץ לארץ: אשה נידה קוצה חלה, וכהן קטן אוכל אותה; ואם אין כהן קטן, היא שורפת אותה בתנור ומפרישה חלה שנייה כדי שלא תשתכח תורת חלה, וכהן גדול אוכל אותה. בעקבות שאלה שהופנתה לרב נחמן, לרב עמרם ולרמי בר חמא בספינה, סבר רב עמרם כרב שטמא מת טובל ואוכל, אך הגמרא מבהירה שאין ההלכה כרב, שכן אנו פוסקים כשמואל שאם הטומאה היא ממקור חיצוני, אין איסור לאכול את התרומה בטומאה.

המשנה פוסקת שבכור נאכל בתוך שנתו. רב לומד מהפסוק "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" ששנת הבכור מחושבת לפי יום הולדתו הפיזי ולא לפי מניין השנה הכללי. דבי רב לומדים דין זה מקדשים ככלל, ולומדים דין אחר מהביטוי "שנה בשנה" – שבכור נאכל על פני שתי שנים, וליתר דיוק לשני ימים ולילה אחד.